תהליכי עיצוב ותכנון

רקע

על מנת לדון בתהליכי תכנון / יצירה יש צורך בבחינת הנ"ל לאורך תקופות שונות. המהפכה התעשייתית אשר גרמה לפתוח מואץ של ערים כולל אזורי תעשיה ומגורים תוך שימוש בחומרים וטכנולוגיות בניה חדשים, אילצה את המתכננים להתמודד עם אתגרים כמו קיצור אורך זמן תכנון ובניה, התמודדות עם כמות ומורכבות גדולה יותר של מידע, התמודדות עם פונקציות חדשות ועוד.

על מנת להתמודד עם מורכבויות הללו בתכנון התחזק מאוד הצורך בהתייחסות שיטתית וברורה לתהליך התכנון. הזרם המודרני אשר הוא תולדה של מהפכה זו דגל בין היתר בגישה האוניברסלית בהתייחסו לאדם, צרכיו וסביבתו הפיזית וזאת תוך ביטול המטען האישי, חברתי, תרבותי וכו' אשר הוא נושא.

יחד עם זאת במודרניזם המוקדם המתכננים שמרו על הקשר עם המסורת תוך התאמת האפשרויות החדשות ובהתייחס לצרכים החדשים אם במישור הרעיוני אשר לדוגמא פרנק לוייד רייט ראה באדריכלות כאומנות, במישור של תהליכי עבודה שבו עדיין נשמר עקרון שילוב המקצועות, או במישור התוצאה שבו המתכננים השתמשו בחומרים וטכנולוגיות חדשות אך הביטוי הצורני הסופי נגזר ממסורת אדריכלות קיימת.

ככל שרמת המורכבות בתכנון עלתה המתכננים מצאו עצמם בנישה הולכת וצרה של עיסוק באדריכלות כאמצעי לפתרון בעיות כפי שהגישה האוניברסלית הכתיבה תוך התעלמות מן הפרט והקונטקסט בו הוא חי. כך למעשה תהליך התכנוני במודרניזם המאוחר הפך לתהליך אנאליטי.

משנות החמישים של המאה ה- 20 כבר היה ברור שגישה זו אינה מיטיבה עם האדם וסביבתו הפיזית והיה צורך בברור הנושא. ניתן לחלק לשלוש קטגוריות עיקריות את בעלי המקצוע אשר עסקו בחיפוש אחר פתרון.

1.קבוצה הראשונה למעשה הייתה מורכבת ממדענים, מהנדסים, אדריכלים אשר בצעו מחקרים אקדמיים, תאורטיים של "תהליכי תכנון". בין הבולטים שבהם: אסימוב, ארקר, גונס והאדריכל קריסטופר אלכסנדר. למרות העניין שבמחקרים אלה, החוקרים מעולם לא הגיעו לתוצאה ממשית היות והגישה הבסיסית שלהם הייתה מודרנית ומדעית כלומר חיפוש אחר תהליך תכנון אוניברסלי תוך התעלמות ו/או חסר יכולת להתמודד עם החלקים הלא רציונליים של תהליך זה.

מחנה המשותף לרב המחקרים אשר נעשו בתקופה זו היא תהליך תכנון אשר בעיקרון ליניארי וכולל:

1.איסוף מידע וניתוח.

2.סינתזה.

3.הערכה.

4.החלטה.

5.שפור ופתוח + קומוניקציה.

6.חזרה ובדיקה.

2. קבוצה השנייה של אנשי מקצוע אשר עסקה בחיפוש אחר פתרון כללה אדריכלים בפועל אשר תוך כדי תכנון ניסו להגיע ל"תשובות הנכונות". קבוצה זו למעשה כללה את הזרם העיקרי של האדריכלים שלאחר המודרניזם ואשר נקראה "פוסט מודרניזם" בין המפורסמים שבהם אדר' ונטורי. תפיסתה בפועל של קבוצה זו בכל הקשור לעיסוק באדריכלות כולל תהליכי תכנון לא הייתה שונה מן התפיסה המודרנית למעט טיפול צורני ו/או קוסמטי ו/או סמלי במבנים לצורך קשור אל הקונטקסט שאבד.

3. קבוצה השלישית היא המעניינת יותר בעיני. קבוצה זו כללה אדריכלים אשר למעשה לא נכנעו לתכתיבים הפוסט מודרניסטים אלא כ"א בדרכו שלו ללא קשר אחד לשני, חפשו את התשובות הנכונות. בשנת 1988 אדר' פיליפ גו'נסון (המודרניסט) אצר תערוכת עבודות של עשרה אדריכלים ביניהם פרנק גרי, דניאל ליבסקינד

וזהה הדיד בניו-יורק תחת כותרת דה-קונסטרוקטביזם. תערוכה זו למעשה סמנה את סופה של העידן הפוסט מודרני ותחילת עידן חדש. אם נתעלם מאופנות סגנוניות וממעתיקים אשר בחוסר הבנה מוחלט מתעלמים מן המסר המרכזי של הזרם החדש חשיבותו העיקרית של העשייה האדריכלית החדשה היא במיקום מחודש של האדם במרכז העשייה תוך מתן לגיטימציה מלאה לכל צרכי המשתמש/מתכנן אשר כמובן כולל בתוכו התייחסות לקונטקסט אישי, חברתי, תרבותי, פוליטי ואחר. כמובן גישה זו מאפשרת בחינה מחודשת של כל היבטי עסוק המקצועי של האדריכלים כולל התייחסות לסולם ערכים כזה או אחר תוך הרחבת מעגל השיפוט. פועל יוצא של הגישה התכנונית הזו היא שתהליכים אלה אישיים ואינם אוניברסליים, ובהחלט יש בהם מקום להיבטים אי רציונאליים.

תהליכי תכנון/יצירה

בדף זה של האתר מוצגות דוגמאות ויזואליות של חמש סדרות של עבודות. אמנם לכל אחת נושא משלה, יחד עם זאת המשותף לכולן הוא ''חקירת'' תהליכי יצירה ובמרכזה התפקיד של הרציונלי מול האי רציונלי ומהות הקשר ביניהם, כולל חפוש אחר דרך להפוך את החלקים האי רציונליים לכלי עבודה שיטתי ומודע. כל זאת תוך שימת דגש על פתוח תהליכי יצירה אישיים תוך הגדרת השקפת עולם מקצועית/אישית.

''חקירה'' שכזו, תחילתה חוויתית, סוביקטיבית והמשכה רציונלית, אוביקטיבית. התהליכים נבחנו מנקודת מוצא של העיסוק באדריכלות ומובעים באמצעות חומר, צורה, צבע, חלל ולעיתים הסברים מילוליים, אך במהות זהים לכל תחומי היצירה.

להלן העקרונות אשר גובשו משך השנים:

1.תהליכים אלה ביסודם אירציונאליים/אישיים ולכן לא ניתן לבנות להם סכמות קולקטיביות אלא אישיות.

2.יכולת הצלחה של תהליכים שכאלה מותנית בקביעת מסגרות רציונאליות של מידע אובייקטיבי: בכל עשייה יצירתית ניצבים לפנינו אלפי פיסות מידע. לרוב אנו מתייחסים לאלה שניתנים למדידה כמו תקציב, לו"ז, ומתעלמים ממידע סובייקטיבי שאינו ניתן למדידה כמו התנהגות הלקוח. יתרה מזו אף במקרים רבים, פיסת מידע לכאורה אובייקטיבית כמו רצונו של הלקוח בשימוש בחומר מסוים הוא בגדר מידע סובייקטיבי שיש לנתחו ולהפכו לאובייקטיבי. סוג אחר של מידע שאנו לא עוסקים בו כלל וכלל ועבורנו מהווה הנחת יסוד ( כמו כוח המשיכה של כדור הארץ). מיידעים מסוג זה ראויים להתייחסות מודעת היות ודווקא אלה הם הגורמים לקיבעון מחשבתי, ומונעים חשיבה יצירתית.

2.1 באופן פרדוקסאלי ככל שהמסגרת הרציונאלית של הפרויקט שלמה ומוגדרת יותר, היא תאפשר ביטחון וחופש גדול יותר לעשייה האינטואיטיבית מבלי לחשוש ללכת לאיבוד במרחב אי רציונאלי אינסופי. ניתן להדגים זאת ע"י כך שנניח שפיסות מידע הן לבנים ואותה עשייה אינטואיטיבית היא כדור טניס. אם נדמיין מרחב תלת מימדי אשר דפנותיו מורכבות מלבנים אלה וסגורות באופן הרמטי, ברגע שנזרוק את הכדור בחוזקה לתוך המרחב, זה יעשה תנועות חופשיות וייצור תצורות מרחביות שונות אך תמיד ייעצר ע"י הלבנים ולא ילך לאיבוד. ככל שתחסרנה לבנים, הסיכוי והחשש לאותו כדור ללכת לאיבוד גדול יותר.

2.2 העיסוק במידע דרך חשיבה לוגית הוא החלק הקל יחסית עבורנו, היות ובחברה המודרנית לצורך הישרדות אנו רוכשים כלים ומיומנויות לצורך כך ברמה זו או אחרת לאורך כל חיינו הבוגרים. אך אותו ידע ואותה חשיבה לוגית אשר נועדו להגן עלינו מהווים עבור היוצר/המתכנן מגבלה ו/או הפרעה ע"י דיכוי העשייה האינטואיטיבית והחשיבה האסוציאטיבית וכך מונעים ממנו להגיע לעולמות לא מוכרים ולא "מוגנים".

3.המנוע של תהליך זה הוא העשייה האינטואיטיבית לאחר קביעת מסגרות שכלתניות לפרויקט. זהו השלב הקריטי והחשוב ביותר היות ובו נולדים הרעיונות, זהו גם השלב הקשה ביותר לרוב עבורנו כבוגרים היות ולצורך כך עלינו למעשה לנהוג בניגוד לכל כללי ההישרדות שלמדנו בחיינו הבוגרים כלומר לא להסתמך על ידע אלא על חושים, כפי שילדים קטנים עושים. דווקא בשל כך יש צורך ואפשר לפתח מודעות ומיומנות לעשייה שכזו.

3.1 נקודת המוצא היא קיום מטען אישי המורכב מזיכרונות, דימויים, רגישויות, ערכים ו... המרכיבים את עולמו הפנימי של המתכנן ללא קשר לאינטלגנציה וידע. העשייה האינטואיטיבית נוגעת ב-ומשקפת מטען זה.

3.2 בשלב זה בראש ובראשונה חיוני למקם במרחב את המידע ואת יחסו לעשייה האינטואיטיבית, כך שאחד לא יפריע לשני. עפ"י הדוגמא בסעיף 2.1 פיסות המידע הן מעיין לבנים סטטיות שמרכיבות את המרחב הוירטואלי של העשייה האינטואיטיבית אשר היא דינמית, נעה במרחב בחופשיות, נעצרת בגבולותיו ומוחזרת אל תוכו ויוצרת תצורות שונות.

3.3 כאמור הידע אשר מהווה את הבסיס לעשייה היומיומית שלנו ע"י קביעת גבולות של "מותר" ו"אפשר" מהווה בשלב זה מגבלה ויש לפתח מיומנויות להתנתק ממנו באופן זמני. בהתייחס לאותו דמוי של המרחב הוירטואלי של העשייה, בשלב זה הזרקורים יכוונו אל אותו כדור טניס הנע במרחב אשר דפנותיו יהיו מוחשכות.

3.4 יתרה מזו, מעבר לצורך מהתנתקות ממידע, יש ללמוד להשתמש בחוסר ידע "ככלי עבודה" המוביל אותנו ל"מקומות אחרים ולא מוכרים" ולא לחשוש ממנו. בקביעת המסגרות השכלתניות לעשייה שכזו, חשיבות ראשונה למסגרת הזמן על מנת לא ללכת לאיבוד במרחב הפנימי האינסופי.

3.5 בחיי יומיום בד"כ לצורכי שליטה אנו מבטלים מקריות. דווקא בעשייה שכזו אלמנט זה פותח בפנינו אפשרויות שחשיבה הלוגית אינה מסוגלת להן ובשל כך יש צורך לנצלו וזאת למרות ואולי בגלל חוסר הוודאות הכרוכה בשימוש בכלי זה.

3.6 בשונה משלבי העבודה בהם מניעי העשייה והשיפוט שכלתניים בשלב זה שבו אנו פועלים עפ"י החושים, בתחילת העשייה יש חשיבות קריטית למציאת הגירוי החושי הנכון אשר בד"כ הוא מקרי אך מהווה את הכח הראשוני ואמצעי לכניסה לאותו עולם אישי. מיותר לציין שגירויים שונים מובילים אותנו למקומות שונים.

3.7 כילדים קטנים העשייה היא אינטואיטיבית ואסוציאטיבית ואין התחשבות בגבולות ומגבלות. ככל שאנו גדלים יכולות אלה מדוכאות וכך נפגמת היכולת היצירתית. כאנשי מקצוע יש צורך מחודש ללמוד "לשחק" כביכול ללא כל מטרה. תוך כדי המשחק יווצרו הדימויים והשפה האדריכלית ואף נגדיר השקפת עולם אישית/מקצועית אשר מן הסתם יצטרכו לעמוד במבחן המציאות האובייקטיבית בשלב מסוים.

3.8 אנו מורגלים לשפוט שכלתני ואובייקטיבי. בעשייה שכזו יש לתת לגיטימציה ולפתח מיומנות לשפוט אינטואיטיבי וסובייקטיבי ברמה הראשונית אשר נעשה דרך החושים ורק לאחר מכן בשלבים המאוחרים יותר של ניתוח שכלתני להפוך זאת לשיפוט אובייקטיבי.

3.9 כאמור כחלק מן החינוך המערבי לצורך הישרדות אנו מסגלים תבניות חשיבה רציונאליות ולוגיות, אותן תבניות מקבעות אותנו למעגלי חשיבה ועשייה לא יצירתיים וצפויים והצורך ב"שבירתם" ברור. אחד ה"כלים" לצורך כך הוא החשיבה האסוציאטיבית המאפשרת חופש תנועה לא ליניארית במרחב אסוציאטיבי אשר מחייב התערבות של העולם הפנימי, הלאו דווקא רציונאלי.

3.10 האמצעי הפיזי או "כלי העבודה" שדרכו אנו מבטאים תחושות ו/או רעיונות הוא המתווך בין העולם האובייקטיבי לסובייקטיבי, בעשייה שמבוססת על חושים מתווך כזה או אחר גורמים לנו לתגובות שונות, כלומר קיים קשר מיידי בין המתכנן/כלי ההבעה לבין התוצאה המתקבלת ומכאן חשיבותו, מיותר לציין שכלי הבעה מן הסוג הזה אישיים ביותר. יחד עם זה המכנה המשותף שבהם הוא מתן אפשרות לעשייה מהירה אשר מונעת שליטה שכלתנית.

4. לאחר השלב של עשייה ושיפוט אינטואיטיביים מהירים יש צורך בניתוח התוצאות כלומר המידע הסובייקטיבי אשר התקבל ולהפכו לאובייקטיבי לצורך ניפוי, קטלוג, הערכה והצלבה עם המסגרת השכלתנית הקיימת של הפרוייקט וקביעת הרעיון הרלוונטי. באופן פשטני ניתן לומר שאם שלב הראשון של מידע ומסגרות היה שכלתני בלבד ושלב השני של "המשחקים" אינטואיטיבי בלבד, בשלב הנוכחי יש לשלב את השניים, כאשר המסגרת השכלתנית היא אשר תכריע.

5. לאחר קביעת רעיון הפרוייקט מגיע שלב של פיתוח לפרוייקט ממשי, שלב אשר בו העשייה הרציונאלית והשכלתנית הם המובילים. שלב זה יחסית קל ללמידה ויישום ולא נעסוק בו במאמר זה. 

שתי הערות

אמנם שלבים השונים של העשייה מוסברים עפ''י סדר ליניארי אך התהליך בהחלט אינו כזה, היות ואנו חשופים לזרם אינסופי של מידע וגירויים, המתכנן אף אם נמצא בשלב כלשהוא הוא ינוע באופן חפשי בין השלבים השונים לצורך עדכון חזרה כזאת או אחרת על התהליך.ז''א שבהחלט קיימת אפשרות של ''פתיחת חלון'' לעשייה אי רציונאלית בשלב הרציונאלי וההפך.

לכאורה קיימת סתירה בין הרעיון הבסיסי של תהליכי תכנון/יצירה אישיים לבין הצגת סכמה ה כביכול קולקטיבית זו. על מנת ליישב סתירה זו יש להבהיר:

א. הצגה זו מהווה אך ורק דוגמא ובסיס להתייחסות.

ב. כפי שבאופן פשטני חלקנו את התהליך לחלקים רציונאליים ואי רציונאליים, בד"כ הלוגיקה של העשייה הרציונאלית דומה מאוד בין המתכננים השונים, השוני המהותי נמצא באותם שלבים אי רציונאליים ואישיים של העשייה האינטואיטיבית, אשר נבדקו בעבודת התזה.